תולדות השיגעון בעידן התבונה

Blurb

תולדות השיגעון בעידן התבונה הוא ספר שכתב הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ויצא לאור בשנת 1961.
את הספר כתב פוקו בשבדיה והוא היה תזה עבור הדוקטורט שלו. זהו הספר המלא הראשון שפרסם פוקו - גרסה מקוצרת של הספר תורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר.
הספר מציב גישה ביקורתית כלפי רעיון השיגעון בתרבות המערבית וכלפי הפרקטיקות, המוסדות והתרבות הקשורים אליו. הספר זכה למעמד מכונן ומשפיע בתחומים נרחבים במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה, פילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות. הספר היווה מקור השראה לתנועה האנטי פסיכיאטרית אשר החלה בשנות ה-60 וה-70. בספר פוקו מבקר גם את המבט הרומנטי, זה הרואה במשוגע גאון. הוא מבקש לחקור איך השיגעון יכול לתפקד כאובייקט לחקירה מצד אחד, וכמטרה להתערבות של כוח ספציפי: הצייתנות של מוסד המשוגעים, מצד שני.
פוקו מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו בימי הביניים, וברעיון של המצורע, אשר הופרד, חברתית ופיזית, מהשאר. לדידו, עם היעלמות הצרעת, תפס השיגעון את מקומה. ספינת המשוגעים היא דוגמה לפרקטיקה של הפרדה והדרה מימי הביניים, ובה גורשו המשוגעים בספינות. ברנסאנס, נתפש השיגעון כתופעה שנוגעת לכלל האנשים מפני חוסר יכולתם להתקרב לתבונה האלוהית. בדון קיחוטה של סרוונטס כל האנשים חלשים בפני התשוקה וההתחזות. לפיכך, המשוגעים הובנו כאלו שהתקרבו יתר על המידה אל תבונתו של האלוהים ולכן זכו למקום בלב החברה.